עשרים שנה לספר שהוכיח שצוואר הוא לא רק צוואר

לא להאמין, אבל ״אני שונאת את הצוואר שלי״ של נורה אפרון כבר בן עשרים (נולד באוגוסט 2006).
גם ב-2006 זה לא היה הטקסט הכי קליל של נורה אפרון, אבל אני הייתי בת 34 אז צחקתי במקומות הנכונים והייתי עיוורת לגמרי לצללים.

>>>
כשהספר יצא אפרון נשאלה בראיון מה יש בספר הזה שמדבר לכל כך הרבה נשים. היא אמרה: יש ימים שנראה לי שזה בעיקר בגלל הכותרת.

>>>
הרעיון לספר התחיל בשיחה עם אחת העורכות של ׳ווג׳ שהתקשרה ושאלה את נורה אם יש נושא שבא לה לכתוב עליו. היא אמרה: אני רוצה לכתוב על הצוואר שלי.

>>>
המאמר שהתפרסם ב׳ווג׳ גרר הרבה תגובות, ואפרון הבינה שיש פה ספר. ספר על הזדקנות, על כל הדברים שאף אחד לא כותב עליהם. היא התחילה להכין רשימה של נושאים: תחזוקה, גיל המעבר, מערכת היחסים עם התיק, הקרחת הקטנה שצצה לה מאחורי הראש, איך זה היה להיות המתמחה היחידה בבית הלבן שג׳ון קנדי לא התחיל איתה.

>>>
כמה שנים אחר כך, כשיצא ״אני לא זוכרת כלום״, אפרון נשאלה בראיון מה יותר גרוע, הצוואר או הקרחת. היא אמרה: במבט לאחור אני מסתכלת על התקופה בה הצוואר הפריע לי כעל שנות הנעורים שלי. יש כל כך הרבה דברים גרועים יותר שמחכים בהמשך.
בדיעבד אנחנו יודעות שהיא כבר היתה חולה בזמן הכתיבה של ״אני לא זוכרת כלום״.

>>>
״מדי פעם אני קוראת איזה ספר שמישהי כתבה בנושא הגיל, והיא אומרת שם שזה נהדר להיות מבוגרת. נהדר להיות חכמה ונבונה ומנוסה: נהדר להיות בשלב שבו את מבינה בדיוק מה חשוב בחיים. אני לא יכולה לסבול נשים שאומרות דברים כאלה. מה הן חושבות לעצמן? אין להן צוואר?״

(מתוך ״אני שונאת את הצוואר שלי״, תרגום: עפרה אביגד)

>>>
״הייתי רוצה להודות גם לכל האנשים שעבדו קשה כדי לעצור את השפעת כוח המשיכה עלי. התוצאה היא שאני נראית צעירה לגילי בשנה בערך. אתם יודעים מי אתם״.
(מהתודות בסוף הספר).

>>>
לא קשור, אבל: קבלו את נורה אפרון בטקס לכבוד מריל סטריפ:
I highly recommends having Meryl Streep play you