לכל מי שזקוקה כרגע לצפייה מהסוג שמעלה את רמות האוקסיטוצין: שני פרקים של Rooster עלו ל-HBO Max
למי שאיכשהו פספסה במה מדובר: סדרה חדשה בכיכובו של סטיב קארל ומהיוצרים של טד לאסו ושרינקינג. היא מתרחשת בקמפוס של אוניברסיטה בחוף המזרחי (כביכול. היא צולמה בחוף המערבי אבל לא נתקטנן) ומתמקדת במערכת היחסים בין אב (כותב סדרת רבי מכר וגרוש שטרם התאושש) לבתו (מרצה באוניברסיטה שבעלה בדיוק עזב אותה לטובת סטודנטית).
יש בה את כל מה שאנחנו (וכשאני אומרת ״אנחנו״ אני מתכוונת ״אני״) אוהבות: ווייב סטארז הולו (אם לצטט את האדם שאני נשואה לו: זה כמו בנות גילמור, אבל גם גברים יאהבו), שפע דמויות משנה חמודות, אהבת אדם, סאונות, שוקו חם ואסתטיקת חוף מזרחי מרגיעה וכלל לא מלחיצה. זו לא הסדרה בעקבותיה תשקלי לצבוע לבלונד, לרכוש קשת לשיער, לאתר מעיל וינטג׳ של פראדה ולגרום לנסיך כלשהו להתאהב בך. מקסימום היא תגרום לך לרצות להתכרבל עם ספר ושוקו מול האח במקום שבו את יודעת שמחר ייראה בדיוק כמו היום (גם היום היה לא רע, סך הכל).

>>>
אסתטיקת rooster לא מחייבת:

סוודר פייר אייל (שחור, חום ותכלת, שמנת) / כובע צמר, כלומר קשמיר/ משקפיים / נעליים שטוחות / מנורת קריאה / סווטשירט של חנות הספרים החביבה עלייך / ג׳ינס בגזרה שלא קשורה לאף שנה / שוקו חם / תיק טוט מטריידר ג׳ו או אל אל בין / נר ריח של ניו אינגלנד

>>>
Unfortunately, “Rooster”  is full of predictable characters and circumstances, adding up to a lackluster narrative
 (ב-Variety פחות מרוצים)