אני בסדר, תודה

טלי קושניר היא מעצבת מקומית שפועלת במימד משלה. אני חושבת שהכרנו לראשונה רק כשהיא עבדה אצל דורין פרנקפורט (למרות ששנים קודם היא היתה הבעלים של חנות הוינטג׳ המיתולוגית, המחתרת) ואחר כך, כשפתחה את המותג שלה, המשכתי לעקוב בעיניים פעורות, כי לטלי יש טעם, הבנה ועומק שאי אפשר שלא להתאהב בהם.
הקולקציות שלה תמיד מצומצמות וקודם להן מחקר היסטורי ותרבותי מעמיק שכולל פירוק של פריטי וינטג׳. אני לא רוצה לאבחן באינטרנט אבל אני מניחה שלאופן בו טלי בוחרת את הבדים יש שם בספרות הפסיכיאטרית. למשל: בגלל הדרישות הלא מתפשרות שלה לאיכות, עד לאחרונה היא עבדה בעיקר עם בדים שנקראים ׳טקסטיל טכני׳, כלומר בדים שהייעוד המקורי שלהם היה לתעשיית המצעים או הגבינות (מי שלבשה פעם אחת חולצת כותנה לבנה מבד שיועד במקור להיות סדין כבר לא יכולה להיגמל מזה).
בקיצור, יש פה אובססיביות ואני אוהבת אנשים שאובססיביים למקצוע שלהם.

רגע, לפני שנמשיך:
** אם מה שתקראו פה יעשה לכן חשק (או אם אתן לקוחות ותיקות) עד סוף החודש 30% הנחה על הכל עם הקוד shellyXTK **
קחו בחשבון שאף פעם אין הנחות כאלה על המותג הזה, זה ממש רק בשבילנו.
קחו בחשבון 2: בגלל המצב סביר שיהיו שינויים במועדי השליחויות. יש משלוח חינם בקניה מעל 1200 שקל.

>>>
לקולקציה הנוכחית שלה טלי קראה:
I'm well, Thank You
אני בטוב, תודה. אצלי הכל בסדר. התשובה שטלי מצאה את עצמה עונה לכל מי ששאל לשלומה בשנתיים האחרונות: ״כל כך הרבה היה לא טוב ובכל זאת, במקביל לתחושה הקשה שליוותה אותנו כמו ענן כבד מעל הראש שלא הרפה, נאלצנו גם לתרגל התמסרות לאינרציה של תנועת חיים שועטת ובלתי ניתנת לעצירה״, היא מספרת: ״הדרך היחידה שמצאתי להכיל את הפער בין הענן הכבד לעוצמה שבכוח החיים היתה להיצמד נואשת לשגרה של טייסת אוטומטית. למזלי המקצוע שלי דורש להמשיך לחלום, לחשוב ולהתבונן למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי. בדרך קרו הרבה דברים: העברתי את הסטודיו הביתה, העברתי את היצור להודו והחלטתי להתחיל למכור און ליין.״

כאמור, בתחילת המלחמה טלי סגרה את הסטודיו ובית המלאכה, העבירה את הסטודיו הביתה ומצאה מפעל משפחתי בדלהי אליו היא נוסעת לתקופות של חודש כדי לעבוד יחד איתם על הקולקציות. השינוי הזה פתח פתח להרבה אפשרויות טקסטיליות חדשות: ״הודו היא ארץ עם תרבות טקסטיל ענפה ועתיקה (יש להם אפילו שר לעניני טקסטיל!) ומקום שיש בו השקעה ממסדית גדולה בתחום ושפע של בעלי מקצוע. שפע הבדים שמצאתי שם פתח דלת להרבה חומרים איכותיים וצבעים חדשים שבעבר פשוט לא היתה לי גישה אליהם. בעבר עבדתי בעיקר עם טקסטיל טכני, שהאיכות שלו נפלאה ועם עמידות יוצאת דופן, אבל במגוון צבעים מאד מצומצם. לא מצאתי במלאי בארץ בדים אחרים שישתוו אליהם מבחינת האיכות. בהודו יש לי גישה גם לבדי הטקסטיל הטכני המעולים ואליהם הצטרפו שפע של סוגי טקסטיל מדהימים, בייצור מקומי ובייבוא מכול העולם ובעשרות אלפי סוגי מרקמים וצבעים. זה מאוד מאוד מסעיר ואני מסוקרנת מהמקומות שזה יכול לקחת אותי אליהם.״

הקולקציה הנוכחית מורכבת מעשרה דגמים, כולם דגמים קלאסיים של המותג מבדים חדשים: כותנה קריספית, אריגי פשתן בעיבודים שונים וארבעה סוגי משי, כשהמעניין שבהם הוא משי בצורת עיבוד הודית מסורתית שנקראת משוי נוייל. זה סוג של משי גולמי עם מרקם מחוספס ונשפך שמזכיר קצת פשתן. למרות שהמרקם שלו שונה מהמשי שאנחנו רגילות אליו, הוא שומר על התכונות של המשי בכל מה שקשור לוויסות טמפרטורה ומקביל אפשר לכבס אותו במכונה (הז׳קטים עשויים מהמשי הזה, מה שהופך אותם למתאימים מאד לעונה).

>>>
הבחירות שלי, או: קניינות פרטית

01 ז׳קט משי. סוג של מעיל באורך הברך, עשוי ממשי נוייל שיש לו מראה גס. הוא מתאים בדיוק לעונה (לא מספיק מחמם לשיא החורף). הוא מידת וואן סייז, מספיק גדולה כדי ללבוש מתחת סוודר (וכן, הכנסתי פה תמונה שלי).
02 חולצת כפתורים לבנה. יש כמה חולצות כפתורים בקולקציה, אני הכי אוהבת את זו. היא עשויה פולפלין פריך באריגה צפופה אבל קלילה במשקל. הכי נעים שאפשר לדמיין. יש לה צווארון קטן, כיס בודד וצללית צרה יחסית. למי שמחפשת את החולצה הלבנה שתהיה ה-אחת.
03 חולצת פשתן תכולה. הגזרה מבוססת על חולצת גברים משנות ה־20 מהארכיון של טלי, שעברה עדכון מודרני. היא ארוכה יחסית (יש לה שוליים מעוגלים, ארוכים יותר מאחור). כמו כל הבגדים באוסף, היא מתאימה לכל המינים.
04 מכנסיים. אני שמה פה לינק לכל המכנסיים, יש בקולקציה שלוש גזרות שמגיעות בבדים שונים. כשיירגע אפשר להגיע לסטודיו למדוד ואפשר גם להתייעץ עם טלי כדי להבין מה כדאי. פה בצילום יש מכנסיים שהגזרה שלהם מבוססת על מכנסיי גברים קלאסיים משנות הארבעים. המכנסיים הבהירים בגזרה שפה הם אלה שנראה לי שאחרוש עליהם הקיץ.
05 וכמובן, כמובן, כמובן: הבנדנה. אולי אתן זוכרות אותה מלפני כמה שנים, ועכשיו היא חזרה (ההדפס בהשראת ספר מהימים הראשונים של בצלאל).

>>>
לפני עשר שנים מירי דוידוביץ צילמה את טלי והתמונות כל כך יפות שאני חייבת להזכיר לכן אותן:

ככה טלי מגדירה את הסגנון האישי שלה:
״אני חושבת שיש בו איזה מתח בין מהודק לפרום, בין גברי לנשי, כשעל הכול שורה איזו רוח קצת מיושנת. אני גם לגמרי מה שנקרא מתלבשת proper. אין לי סניקרס ובחיים לא תתפסי אותי בבגדי ספורט בציבור. לפני שלוש שנים קניתי סווטשירט בפעם הראשונה בחיי (יש מי שבעיתות משבר עושה פוני ויש מי שרוכשת סווטשירט!). אני אוהבת קודי לבוש, מדים ובגדי עבודה. כמי שהחלה את דרכה בעולם באקסטרווגנזה של הוינטג׳, בעשור האחרון אני מעדיפה צבעים ומרקמים שקטים ששמים את הלובשת במרכז בלי לבלוע אותה. אני חושבת שפעם היה לי נח להסתתר מאחורי זה והיום כבר אין לי את הצורך הזה. אני לובשת בגדים שיש בהם גם חשיבה על פרקטיקה ולא רק אסתטיקה (form follows function). לקינוח, מילדות יש לי ענין רציני עם ויסות חושי וזה משפיע מאוד על מה שאני לובשת (ומעצבת) מבחינת משקל, מרקם וקרבה לגוף״. 

>>>
אני בסדר, תודה.