זרם תודעה על צילום וזכרון

כותרות כמו ״Offline Is the New Luxury״ או ״הפריווילגיה האמיתית היא להעלות פחות דברים לאינסטגרם״ גרמה לי לחשוב.
כלומר, כקארי בראדשו בשעתה, לא יכולתי שלא לתהות:
אם לא הייתי צריכה לכתוב ולצלם כדי להתפרנס, האם הייתי מעלה פחות דברים?
התשובה, חברות, היא: לא.

>>>
אני לא יודעת מה הסיבות לשימוש באינסטגרם אצל מי שהגיע למסקנות האלה, אבל אני כותבת מגיל צעיר מאד. יש לי ערימות של מחברות, פנקסים ויומנים מכל הגילאים. הראשון שבהם מגיל תשע: פנקס ובו תיעדתי ניסוי שהגיתי כדי להתמודד עם העובדה שאמא שלי טסה לאיטליה לשבוע. הניסוי תוכנן כך שיימשך כמספר ימי הנסיעה ויעזור לי להתמודד. איך אני זוכרת את כל זה, כולל מגרש הכדורסל בבית ספר כצנלסון בגבעתיים, כולל הטחב הירוק (אל תשאלו, זה היה חלק מהניסוי) וכולל כל קשת הרגשות? אני זוכרת כי כתבתי על זה (לא כתבתי את כל זה, אבל מספיק שאשב פה מול המחשב ואנסה להיזכר בפנקס עצמו, ואני שם).

>>>
כשלומדים עיצוב לומדים גם צילום (לפחות ככה זה היה בניינטיז) ואחד התרגילים הראשונים בקורס היה לצאת להסתובב עם מצלמה (אחר כך פיתחנו את התמונות האלה בעצמנו). כשאת מסתובבת עם מצלמה ומחפשת פריימים, את בעצם מארגנת את הדברים שתרצי לזכור. את בוראת את העולם שלך מחדש. וכשאני אומרת את אני מתכוונת אני, אבל גם את.

>>>
גם את, כי מתברר שהדבר הזה מוכח מחקרית. חשבתי על הקשר של כתיבה וצילום לעובדה שהזכרון שלי נחשב טוב (כן, כמו כל בני גילי יש לי ענייני שליפה והסיכוי שאזהה אנשים מחוץ להקשר שואף לאפס, אבל זה דבר אחר), ונראה לי הגיוני שאני לא היחידה ששמה לב לזה, ושבטח מישהו כבר חקר את זה. וכן, מישהי כבר חקרה את זה:
במחקר מ-2013 פרופ׳ לינדה הנקל, פסיכולוגית קוגניטיבית מאוניברסיטת פיירפילד בארה״ב, בדקה אם צילום עוזר לנו לזכור חוויה, או דווקא פוגע בזיכרון.
המשתתפים סיירו במוזיאון, כשחלקם התבקשו להתבונן בעבודות האמנות וחלקם התבקשו לצלם.
אחר כך בדקו מה הם זכרו: כמה עבודות, ריבוי פרטים, מיקומים במוזיאון.
התגלה שאצל האנשים שצילמו הזיכרון היה פחות טוב (כן, גם אני הופתעתי אבל תיכף יהיה טוויסט).
למה זה קורה? ההסבר של פרופ׳ הנקל היה שעצם העובדה שעשינו אאוטסורסינג לטכנולוגיה ושאנחנו יודעות שהמידע נמצא במצלמה מאפשר למוח שלנו לא להשקיע מאמץ בתיוק לזיכרון.
אבל הבטחתי טוויסט:
הנקל חזרה על הניסוי והפעם ביקשה מהמצלמים לבחור פרטים ספציפיים ולצלם אותם.
התוצאה: לא היה אפקט פגיעה בזיכרון ובחלק מהמקרים היה שיפור בזיכרון.
ההסבר של הנקל דומה מאד לתחושה האינטואיטיבית שהתחלתי איתה את הפוסט הזה:
היא הסבירה שעצם פעולת המיקוד והזום דורשת מהמצלם תהליכים קוגניטיביים אקטיביים: הפעלת קשב, תשומת לב לפרטים וקבלת החלטות. תשומת הלב הזו – מה שנקרא mindfullness – מעודדת קידוד עמוק של החוויה בזיכרון.

 >>>
תרשמי הכל.
תכתבי יומן.
צלמי יותר תמונות.

מתוך הרשימה ״דברים שחבל שלא ידעתי״ של נורה אפרון מהספר ״אני שונאת את הצוואר שלי״ . עוד ברשימה: את יכולה להזמין יותר מקינוח אחד, אם הנעליים לא נוחות בחנות הן לא יהיו נוחות לעולם ולא, המטוס לא עומד להתרסק.

>>>
תספרי לי סיפור לפני השינה 
כשאת מספרת החיים מקבלים צורה