01 אהבה ממבט ראשון
02 האתר קארמה קולקטיב חזר לפעול (פה: עבודה של ליאת גרינברג)
03 שיתוף הפעולה של נייקי וז'אקמוס יעלה בתחילת אוקטובר
04 תשפ״ו תהיה שנת העניבות שלי (ע״ע דברים-שקניתי-בניו-יורק)
05 לחובבות המברשות הפוטוגניות
06 אי אפשר ללכת מטר בניו יורק בלי להיתקל בתיק טוט של טריידר ג׳ו, ואי אפשר לגלול לתומך באינסטגרם בלי להיתקל בכותרות כמו ״תיק הטוט של טריידר ג׳ו הוא סמל סטטוס בקוריאה״, או משהו כזה. בכל מקרה: הנה עוד-דבר-שקניתי-בניו-יורק.

>>>
So much of what I see reminds me of something I read in a book, when shouldn't it be the other way around

זה ציטוט מפורסם של נורה אפרון שמופיע, בין השאר, ב״יש לך הודעה״: ״כל כך הרבה דברים מזכירים לי משהו שקראתי בספר. זה לא אמור להיות הפוך?״. אני זוכרת שנתקלתי במשפט הזה לראשונה וחשבתי: יש מישהו שזה לא קורה לו? שהחיים שלו לא קורים לו אחרי שהוא כבר קרא עליהם? מאז התבגרתי ונחשפתי לאנשים שקוראים פחות, כך שלא כל דבר שהם נתקלים בו מאיר להם במוח שרשראות של רפרנסים.
אני כותבת את זה עכשיו כי בטיול האחרון קרו לי שני דברים שלא קראתי עליהם קודם בספר.
אבל רגע, זו לא הנקודה: הנקודה היא ששבוע אחר כך הם הגיחו בספר שאני קוראת כרגע.

מעשה שהיה כך היה (אני לא מצליחה לכתוב את זה באופן מעניין, אבל אני סולחת לעצמי כי אנחנו ממילא חיות בתקופה מעניינת מדי):
דבר ראשון: ערב אחד הלכנו ברחוב באוורי בחיפוש אחר מסעדה. היה חשוך ומעברו השני של הכביש נצץ כמו יהלום לופט מואר בקומה האחרונה של בניין יפה בן שלוש קומות. דרך החלונות הגדולים אפשר יהיה לראות ספריה, פסל עצום מימדים, גוף תאורה. מי את חושבת שגר בדירה הזה? שאל אותי בני הבכור. נראה לי שאמנים, אמרתי לו. יש אמנים שיכולים לגור במקום כזה? הוא שאל. ועל זה עניתי: אמנים שמגיעים מכסף או בעלי גלריה.
כמה ימים מאוחר יותר פתחתי את הספר שקניתי בסוהו, והנה, חסדי שמיים, הוא נפתח בארוחת ערב בלופט על הבאוורי, בביתם של בני זוג – הוא אמן (יותר נכון, אבא שלו היה אמן מפורסם, הוא מביים סרטי תדמית לגוצ׳י) והיא אוצרת.

דבר שני: באחד הערבים הלכנו לראות שקיעה בריברסייד פארק (הסצנה האחרונה של ״יש לך הודעה״ מתרחשת שם) שעל גדות ההאדסון. כמה דקות לפני השקיעה ניגשה אלינו מישהי וביקשה בנימוס שנקום מהספסל שישבנו עליו, כי הספסל הזה מוקדש לאבא שלה והיא והחבורה שאיתה הגיעו לערוך בפארק אזכרה. מיד קמנו עברנו לספסל ליד.
השמש התקדמה לעבר קו המים, והחבורה לידנו דיברה בשבחו של האב ובשבחו של הספסל ומיקומו (לוחית הזיכרון עדיין לא הוצמדה אליו כי היא הגיעה עם טעות הקלדה). מפה לשם, קלטתי את מי שנראתה כמו אחותה של זו שפנתה אלינו שולפת שקית זיפ לוק גדולה מהתיק. ״כיבוד!״, חשבתי לעצמי. כמה הגיוני! אזכרה בשקיעה עם כיבוד קל. במבט שני, הכיבוד נראה יותר כמו קמח, ובמבט שלישי הבנתי שאני רואה את אפרו של המת, נח על משכבו בשקית זיפ לוק. שקית הזיפ לוק נפתחה והאורחים הוזמנו לקחת חופן ולפזר סביב הספסל, ברחבי הפארק והיישר למים.
כמה ימים מאוחר יותר, אזכרה דומה עד זהה התרחשה באותו ספר שהתחיל בלופט על הבאוורי. גם פה היה אפר, גם פה היתה שקית זיפ לוק. השוני היחיד היה שהאזכרה הספרותית התרחשה בטיילת של ברוקלין הייטס ולא בריברסייד פארק.

>>>
לטובת מי שבמקרה לא נתקלה: הקאסט של דוסון קריק (והמשפחה של ג׳יימס ואן דר ביק) שרים את שיר הנושא של הסדרה.
מהארכיון: פייסי ודוסון, 2018.

גילוי נאות: חלק מהפוסטים בבלוג כוללים קישורי שותפים. בנוסף, אני במערכת יחסים ארוכה עם סופר-פארם כך שהלינקים ששולחים לאתר נוצרו במסגרת שיתוף הפעולה הזה