בעולם משוכנעים כרגע שצהוב חמאה זה השחור החדש, וזה בסדר גמור מבחינתי. צהוב חמאה הוא צבע שמשתלב בקלות במלתחה מינימליסטית וחי בשלום עם ג׳ינס, חולצות פשתן לבנות וסנדלים בגוון חום טבעי.
בתמונות:
שאנל / התיק הויראלי מאנתרופולוג׳י (נשארה רק גרסה קטנה שלו) / נר בצורת חמאה / תיק חמאה / קלואה /  toteme / כובע חמאתי / שמלה / תיק קטן ויומיומי

>>>
מעניין מה יהיה הטעם של זה עם חמאה

נורה אפרון ידועה בזה שהיא אמרה שאין כזה דבר יותר מדי חמאה (אני מניחה שהיא לא הראשונה ובטח לא האחרונה שאמרה את זה), אבל ב״צרבת״ (שתרגם אריה בובר) יש לה קטע שלם על חמאה שהפך לבדיחה ביתית שמתארת אדם שיושב על הספה ומעוניין שאחרים יעשו בשבילו דברים, אבל בוחר לפעול במניפולטיביות במקום פשוט לבקש.
בקטע בצרבת הגיבורה (רייצ׳ל סאמסטאדט) מתארת בדיחה קבועה שלה על נסיכים יהודיים. בתחילת הבדיחה הנסיך היהודי שואל בתמימות ״איפה החמאה״, כאילו מדובר בשאלה שאיננה שאלה רטורית, שכן כולם יודעים שהחמאה נמצאת במקרר. הנסיך הרי לא מתכוון שתסבירי לו איפה החמאה, הוא מעוניין שתביאי לו את החמאה, וכשזה לא קורה העניינים מתדרדרים: ״כאשר הוא באמת מפעיל תושייה וכושר-המצאה, הוא מנסח את הדברים כך שישתמע מהם כאילו מה שהוא צרך ממך יותר מכל זו חוכמתך, כושר השיפוט והיצירתיות שלך, הוא אומר, ״מה יהיה, לדעתך, הטעם של זה עם חמאה?״.

אני מתנצלת שאני לא מפסיקה לצטט את הספר הזה. יש ספרים שמאוחסנים לי כל כך עמוק ויסודי בתודעה, שנראה לי שבגיל תשעים לא אצליח להבדיל בינם לבין דברים שקרו לי אישית.

>>>
החיבה של נורה אפרון לחמאה הגיעה לקצה בסרט ״ג׳ולי וג׳וליה״ (היישר מרשימת הסרטים שלה שאני לא כל כך אוהבת, בעיקר על רקע הליהוק של ג׳ולי, בן הזוג שלה והדירה שלהם).