לטובת ההיסטוריונים: נכתב על ידי אישה ישראלית בת 53, נשואה + 2, שמתגוררת (התגוררה?) בפרברים, בקומה שלישית ללא מעלית, ואת ההמתנה לטילים מאיראן מעבירה במקלט של הבניין יחד עם עוד כעשרים דיירים בגילאי 10-80.

>>>
אגדה אינדיאנית מוכרת אומרת שבכל אחד מאיתנו יש שני זאבים:
במקרה שלי אלה שתי זאבות. זו שרוצה להתכונן לכל תרחיש וזו שמאמינה שאם רק תתכונני מספיק, התרחיש יופיע.
מי מנצחת? בינתיים זו שמציעה לקחת מה שפחות.

זה מה שהיתה אורזת האני שמעוניינת להתכונן, לו היתה מנצחת בויכוח (שעדיין מתקיים):

המחשב שעליו כל הטורים שאי פעם כתבתי ואי אילו התחלות של ספרים שאולי פעם יקרה איתם משהו. הג׳ינס של נילי לוטן שקניתי לעצמי ליום ההולדת לפני שנה ומאז כבר הספיק להחזיר את ההשקעה. חולצה של נילי לוטן כדי שהג׳ינס לא יהיה בודד. טי שירט ותחתונים להחלפה. נעליים סגורות. גרביים, כי מה יעזרו לי הנעליים הסגורות בלי גרביים. האלבומים עם התמונות של הילדים שלי כשהם היו קטנים.

>>>
זה מה שלוקחת גרסתי הפרקטית והאופטימית:

טלפון, כמובן (שהוא גם פנס, דרך לדעת מתי לצאת מהמקלט, ודרך לעולם לדעת איפה אני). ספר. משקפי קריאה, כדי שיהיה מה לעשות עם הספר. טבעת הנישואים שלי (וגם הטבעת של העשרים שנה לנישואים והטבעת שקניתי לעצמי כשהתפטרתי והפכתי לעצמאית. גם על רקע ערך רגשי וגם בגלל שהן הפריטים הכי יקרים שיש לי. חוץ מהג׳ינס של נילי לוטן).

>>>
כל יום קצת.