לחיות בקומדיית טוקסידו
פוסט מז׳אנר זרם תודעה בנושא קומדיות טוקסידו
לא מזמן מצאתי את עצמי מקשיבה לפרק בפודקאסט שבמהלכו ננסי מאיירס דיברה על ליהוקים (תוך כדי האזנה נזכרתי שכבר שמעתי אותו בעבר, אבל זה סיפור אחר). מאיירס סיפרה שם שכבר במהלך כתיבת התסריט יש לה בראש שחקן שיגלם את הדמות שהיא כותבת, והיא מעדיפה לבדוק איתו או איתה מראש, כדי לא להיקשר מראש לליהוק הספציפי.
בכל אופן, כשהיא כתבה את Something's Gotta Give, היא חשבה על ג׳ק ניקולסון וכדי להמשיך לכתוב את התסריט בדמותו, היא הפעילה קשרים וקבעה איתו פגישה בביתו שבמלהולנד דרייב (״לא הרבה יודעים, אבל ג׳ק אספן אמנות נלהב״).
היא הציגה בפניו את התסריט, או יותר נכון, את הרעיון של התסריט כי עוד לא היה תסריט, וג׳ק הסכים מיד.
הוא אמר: תמיד רציתי לשחק בקומדיית טוקסידו.
ננסי סיפרה שהיא לא הכירה את המונח אבל הבינה למה הוא התכוון.
כשהתחלתי לחקור (״לחקור״ = להשתמש בגוגל) גיליתי שקומדיית טוקסידו היא אולי לא בדיוק ז׳אנר בפני עצמו, אבל אפשר לשייך אותה לז׳אנר ה-screwball comedies שפרחו בשנות השלושים והארבעים. ז׳אנר שאפשר להגדיר אותו (בהכללה, בהכללה) כגבר בטוקסידו ואשה בשמלת ערב מתווכחים כל הדרך לאהבת אמת. לרוב בכיכובו של קארי גרנט.
>>>
אפשר להבין למה ג׳ק ניקולסון התכוון כשהוא תיאר את הסרטים של ננסי מאיירס כקומדיות טוקסידו, גם אם הטוקסידו ושמלות הערב הוחלפו בבניינים עם שומר במנהטן, בתים בהמפטונס, מטבחים מהחלומות והרבה קשמיר.
>>>
בסדרה The Four Seasons של טינה פיי בנטפליקס (וסליחה אם מה שאני עומדת לספר עכשיו נחשב ספויילר באיזשהו יקום רגשי) אחד הגברים בני החמישים מתחיל לצאת עם אשה בת שלושים ומשהו. כשכל החבורה יוצאת לחופשה יחד, הוא נותן לה לתכנן את הטיול, כך שהם מוצאים את עצמם ישנים ביורט מרוט ונטול שירות חדרים.
אחד החברים לוקח אותו הצידה ומסביר לו שהוא עושה לא נכון את כל עניין מערכת היחסים הרב גילאית: אנחנו אמורים ללמד אותם על מצעי כותנה בצפיפות גבוהה, הוא מסביר לו, לא להתדרדר איתם לרמת החיים שלהם.
>>>
קומדיות טוקסידו הן הז׳אנר החביב עלי: הן מלמדות אותי על מצעי כותנה בצפיפות גבוהה ולא מדרדרות אותי למציאות.
>>>
(לפעמים החיים שלך הם קומדיית הטוקסידו של מישהי אחרת).
>>>
אם זה עשה לכן חשק לראות קומדיות screwball קלאסיות, לננסי מאיירס יש כמה המלצות:
