את סמנתה הארווי, שכתבה את מסלולים וזכתה בפרס בוקר לשנת 2024, כינו בניו יורקר ״המלוויל של השמיים״. אני לא יודעת למה אני מציינת את זה, כשלא קראתי את מובי דיק וכן קראתי ואהבתי את מסלולים. מבחינתי אפשר היה לכתוב בניו יורקר ש״מלוויל הוא ההארווי של הים״, אבל כמי שזה עתה גמרה לקרוא את מסלולים, אני יודעת ש-It's not about me. מסלולים הוא ספר קטן ומדיטטיבי שמפעיל עלייך קסם זני שמזכיר לך מה גודלך האמיתי בעולם. ויש לזה אפקט מרגיע.

בתמונות:
– Blue Marble, כדור הארץ כפי שצולם על ידי צוות אפולו 12 בדצמבר 1972.
– התמונה שצילם מייקל קולינס, טייס רכב הפיקוד של אפולו 11. בצילום רואים את רכב הנחיתה על הירח כשבתוכו ארמסטרונג ואולדרין, וברקע כדור הארץ. נהוג לומר שהתמונה הזו מכילה את כל בני האדם ביקום, חוץ ממייקל קולינס.

קצת מיותר לנסות לתאר על-מה-זה, אז רק אגיד שהספר מתרחש במהלך 24 שעות בתחנת חלל שמקיפה את כדור הארץ שש עשרה פעמים ביום.
הוא מהספרים שאפשר לפתוח בכל עמוד באופן אקראי ולמצוא בדיוק את המשפט שיסדר לך את הנשימה, מה שהופך אותו למועמד אידאלי לפוסט ׳הוצאו מהקשרם׳. הנה כמה משפטים שליקטתי משם (תרגום: קטיה בנוביץ׳):

01
״ללא כדור הארץ, כולנו אבודים. לא היינו שורדים אפילו שניה בלי חסדו. אנחנו מלחים על ספינה בים עמוק ואפל, שאי אפשר לשחות בו.״

02
״הם לא הגיעו לחלל כדי להתעודד. הם הגיעו מתוך הדחף ליותר. יותר מהכל, יותר ידע וענווה. מהירות וחוסר תנועה. מרחק וקרבה. יותר פחות, יותר יותר.״

03
״נל רוצה לפעמים לשאול את שון איך הוא יכול גם להיות אסטרונאוט וגם להאמין באלוהים, באלוהים בורא, זאת אומרת. אבל היא יודעת מה הוא יענה, הוא ישאל איך היא יכולה להיות אסטרונאוטית ולא להאמין באלוהים.״

04
״תראי את הגברים האלה שטסים לירח, תפחדי, ילדתי, ממה שבני האדם מסוגלים לעשות, כי אנחנו יודעות מה זה אומר, נכון? אנחנו מכירות את כל ההוד וההדר של רוח החלוציות האנושית, ואנחנו מכירות את פלא ביקוע האטום, ואנחנו יודעות לאן ההתפתחויות האלה מובילות, סבתא שלך למדה את זה על בשרה כשירדה לכביש בגלל צליל שלא זיהתה והבזק שנראה בה-בעת רחוק וכה קרוב שהיה יכול להתרחש בתוך ראשה (…) לכן אני אומרת לך צ׳י, בתי הראשונה והיחידה, שמותר לך להביט בהשתאות בגברים האלה ההולכים על הירח, אבל אסור לך לשכוח את המחיר שמשלמת האנושות על רגעי התהילה שלה, כי האנושות לא יודעת מתי לעצור, היא לא יודעת מתי להפסיק, אז תיזהרי, לזה אני מתכוונת אף שאני לא אומרת כלום, תיזהרי״.

05
״דברים מפתיעים:
הדמיון
סיבת המוות של ג׳קי אונסיס (גוש במפשעה)
הדינוזאורים
עט כחול עם מכסה אדום
עננים ירוקים
ילדים בעניבות פרפר״.

06
״אנחנו חשובים מאד וכלל לא חשובים. להגיע לאיזו פסגה של הישג אנושי רק כדי לגלות שההישגים שלך לא שווים כלום כמעט, ושלהבין זאת זה ההישג הגדול ביותר בחיים, שגם הם כלום, וגם הרבה יותר מהכל. חתיכת מתכת מפרידה בינינו לבין הריק; המוות קרוב כל כך. החיים הם בכל מקום, בכל מקום.״

>>>
We are all astronauts on a little spaceship called Earth
R. Buckminster Fuller, 1968

>>>
The Earth is a big blue marble when you see it from out there
(מוקדש לילידות הסבנטיז שגדלו עם השיר הזה כסוג של המנון).