את הפשרה של לונג איילנד קראתי כבר פעמיים – פעם אחת הקשבתי לגרסת המקור ופעם אחת קראתי את התרגום – ובשבילי הוא היה הספר הכי נכון לתקופה. כזה שמאפשר בריחה לצרותיהם של אחרים, ועוד של אחרים שאני לא מחבבת ולא מזדהה איתם. ספר כזה שלא משנה כמה העולם נשרף סביבי, הוא מצליח להחזיק לי את התודעה באופן שגורם לי לשכוח להניח אותו כל רגע כדי לבדוק מה מתרחש בטוויטר. כזה שלא משנה כמה הדברים שקורים בו איומים, הוא עדיין מצליח להרגיע אותי לפני השינה (זו כבר בעיה שלי שבטח יש לה שם במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות).

ניימדרופינג: את הפשרה של לונג איילנד כתבה טאפי ברודסר-אקנר שכתבה גם את פליישמן בצרות.
הסיפור באופן מאד כללי: ארוע טראומתי פוגש משפחה עם כסף גדול.
אזהרת טריגר: הספר נפתח בחטיפה וממשיך לעוד ועוד תיאורים קשוחים. אי אפשר להגיד שטאפי לא מזהירה מראש. זה המשפט הפותח: רוצים לשמוע סיפור עם סוף איום ונורא?

>>>
הוצאו מהקשרם: שבעה ציטוטים מהספר (תרגום: שלומית כנען), כאלה שאני מקווה שלא יעשו ספויילרים, שיש להם ערך גם כשהם מנותקים מספינת האם שלהם ושמתאימים למצב הרוח שקמתי איתו הבוקר:

01
״היא לא יכלה לחשוב. כבר לא היו לה אינסטינקטים. עולמה התהפך והיא האצילה את סמכות קבלת ההחלטות לכל מי שהיה מוכן להתנדב.״

02
״תראו מה יש לו ביד. אישה שמסוגלת לאמוד רמות סכנה באופן הגיוני, שמסוגלת לצמצם את חומרת הזוועה הגנטית שהוא מביא לתוך המשפחה.״

03
״אנשים שלא מכירים את המונח ״רוויה סמנטית״ קוראים לפעמים לתחושה הזו ״דיכאון״.

04
״הרי מה אומרים על אתאיסטים בשוחות? מה שאומרים על אתאיסטים בשוחות הוא שהם מוכנים לשלם לך עשרת אלפים דולר כד לנקות להם את העין השלישית על סמך הסיכוי הקלוש שאפשר לפתור את הבעיה במעשה כשפים.״

05
״יש איזה כוח ביקום שיעזור לך להשלים את המשימה, כי כבר השקעת בה כל כל הרבה עבודה קשה וטובה, והיקום אוהב משימות גמורות.״

06
״עץ יכול פשוט ליפול פתאום?״
(…)
נייתן ידע מה התשובה האמיתית אבל ידע גם מה התשובה הנכונה. התשובה האמיתית היתה שוודאי שעץ יכול ליפול. ודאי שצירוף מקרים אקראי יכול להוביל לפציעה חמורה או למוות מיידי (או מוות בייסורים מתמשכים). ודאי שמותנו קרב ובא. תשאלו מישהו שמת לפני דקה! נס שקמנו הבוקר! זאת התשובה האמיתית. התשובה הנכונה, לעומת זאת, הייתה: אל דאגה, בן. הכל בסדר. דברים כאלה לא קורים. כולנו נחיה לנצח בשלווה ובבריאות ובעושר.״

07
היא החזירה לו את האייפד.
״איך מנצחים?״ שאלה.
״לא מנצחים,״ הסביר. ״או בעצם, לנצח זה להצליח להמשיך במשחק. אפשר למות במשחק, אבל אי אפשר לנצח. לנצח זה להישאר בחיים. להגיע ליום הבא. על זה מקבלים את רוב הנקודות.״

>>>
Taffy Brodesser-Akner sits at a cloth-draped table in early June at the Upper West Side’s Cafe Luxembourg. She orders coffee, and then more coffee

(ב׳ווג׳, כמו ב׳ווג׳, גם ראיון עם סופרת שכתבה ספר על טראומה, יתחיל בתיאור המפה וציון שמו של בית הקפה באפר ווסט סייד).

>>>
למי שאין סבלנות לקרוא ספרים כרגע, אני יכולה להמליץ על קריאת מילות השירים של מאט ברנינגר.

She finishes off my drink and
Puts on her bonnet of pins and says
I thought I'd find you much quicker than this
You must've thought I didn't exist, poor you, I do