דבר שלא ידעת שאת צריכה

 דבר שלא ידעת שאת צריכה: ספת פסים.
קודם כל, אסייג (אפשר לקרוא לזה סיפור אישי עם יותר מדי מידע): לא בדיוק צריכה ולא בדיוק אני. ספת הפסים התחילה לתפוס מקום בתודעה שלי כשהתחלתי לחשוב על עיצוב הדירה החדשה של אמא שלי בדיור המוגן (זה כבר סיפור אישי הרבה יותר גדול ועם הרבה יותר מדי מידע).
לא שאמא שלי ביקשה ממני לעצב לה את הדירה ולא שהיא מקשיבה לי.
בכל אופן, ברור שנקודת ההתחלה שלי היתה הסרטים של ננסי מאיירס. ולא שבכל בית בסרטים של מאיירס יש ספת פסים, לפעמים זה פשוט לא מתאים ואז תהיה ספה בהירה ולידה הדום פסים או שעליה יהיו כריות פסים או שמתחת להכל יהיה שטיח פסים.

בתמונות למעלה: ספות אצל ננסי מאיירס
החופשה / באהבה אין חוקים / כולם חוזרים הביתה (שזה סרט של היילי מאיירס-שר, הבת של ננסי מאיירס, אבל ננסי הפיקה).

>>>
מכיון שמדובר בדירה קטנטנה (ובארוע היפותטי, כי כאמור, אמא שלי לא הפקידה בידיי את הפרויקט וכי רמת ההשקעה שהיא מחויבת לה היא ביקור אחד קצר באיקאה), החלטתי שספת פסים יכולה וצריכה להיות הארוע המרכזי.

השראות שמצאתי בפינטרסט:

>>>
הצעת הגשה:

01 ספה מאיקאה (לא מצאתי באיקאה ספות פסים אבל יש לא מעט חברות שמייצרות ריפודים לפי דגמי איקאה פופולריים, כך שהאופציה קיימת. למשל: bemz)
02 פרחים באגרטל בעבודת יד
03 כן, יהיה יותר פשוט לוותר על ספת הפסים וללכת על שטיח פסים עם ספה בהירה
04 טלוויזיה על מעמד נייד שלא תופס הרבה מקום ומתנייד בין הסלון לחדר השינה
05 שולחן קטן עם איחסון
06 מנורת שולחן
07 גרסה טובה של הכסאות של מרסל ברוייר
08 שולחן אוכל עגול וקטן
08 אמנות: בדירה היפיפיה של ג׳וליאן מור שכבר כיכבה פה בבלוג, תלוי צילום ענק של Thomas Struth. בהשראת הצילום עלה לי רעיון לצלם ולמסגר את הנוף הירוק שנשקף מהמרפסת של הדירה הנוכחית של אמא שלי (הדירה בה היא חיה ב-17 השנים האחרונות עם בת הזוג שלה, והדירה שהיא גדלה בה) ככה שהנוף הזה יבוא איתה לדירה החדשה. כמובן שחשבתי שמגיע לי פרס ישראל על ההברקה אבל אמא שלי אמרה, ואני מצטטת כי זה פשוט טוב מדי: ״אני לא אוהבת אמנות בגודל כזה״.

>>>
שיר שאמא שלי אוהבת.