תרגום ראשון לספר ״ניו יורק הישנה״ (Old New York) של אדית וורטון הוא סיבה לחגיגה ותזכורת להמלצת הקריאה הכי טובה שיש: כל התרגומים של אדית וורטון. בסדר, לא כולם, החדש ושלושת האהובים עלי.
למי ההמלצות האלה יתאימו: למי שמעריצה את אדית וורטון ושמחה על כל הזדמנות לקרוא אותה מחדש. למי שלא שמעה עליה עד רגע זה. למי ששמעה אבל התלבטה כי נשמע לה משונה לקרוא ספרים בני מאה שנה (תזכורת: יש סיבה שהם שרדו מאה שנה). לחובבות הסדרה ״העידן המוזהב״.

״זה היה העידן שלתוכו נולדה, ב–1862, אדית וורטון, נצר למשפחת הפטרונים רינלאנדר, בפיה כפית של כסף, לשכך את כאבי השיניים, לגופה כסות של משי ופרוות, להגן עליה מפני הקור הניו־יורקי הנשכני, ולרשותה מספיק זהב כדי להרחיק ממנה את כל הכיעור והניוול ששכנו מרחק רחובות ספורים ועולם ומלואו מהמקום שבו גדלה וחיה.״
(״אובדן התמימות בעידן המוזהב״, נועה מנהיים, הארץ, ינואר 2014)

*** חדות העין יבחינו שבתרגומים החדשים שמה של אידית וורטון הוחלף לאדית וורטון וככה אני אתייחס אליה פה ***

החדש: ניו יורק הישנה
יצא לראשונה ב-1924. תורגם לעברית ב-2025 (תרגום יפהפה של מיכל אלפון)
ארבע נובלות המתרחשות בארבעה עשורים שונים של המאה ה-19, ובמרכז כל אחת מהן דמות שמקבלת החלטה שנוגדת את החוקים הנוקשים של אצולת ניו יורק.
ציטוט אקראי: ״את כל מה שאמר לואיס ראה חברו מנקודת מבט חדשה והוביל לקו מחשבה חדש; כל פריט חוויה שגרתי נעשה יהלום מסותת המזדהר בלהבות לא צפויות. מחשבתו של האנגלי הצעיר פעלה בעולם של קישורים והקשרים שהיה מאוכלס הרבה יותר מעולמו של לואיס.״

הכיפי: מנהג המקום
יצא לאור ב-1913. תורגם לעברית (מיכל אלפון) ב-2022 ואז גם כיכב בבלוג בפוסט משלו, אבל הפוסט הזה אבד במעבר לאתר החדש ואני לא מצליחה לשחזר אותו.
במרכז הספר הזה גיבורה יפה שמנצלת את המראה שלה ואת הכסף שאביה עשה בעיירת הולדתה כדי להעביר את המשפחה לניו יורק ולנסות להתחיל להתברג לתוך המשפחות של ניו יורק הישנה.
ציטוט אקראי: ״והוא לא בא?״
״לא.״
״והפסיק לכתוב?״
״אה, הוא לא כותב אף פעם.״
אינדיאנה נאנחה אנחת הבנה עמוקה. ״יש כלל ברור אחד: בחיים אל תורידי את העיניים מגבר שלא כותב.״

האפל: בית השמחה
יצא לראשונה ב-1905. תורגם לעברית ב-2013 (עידית שורר). בונוס: פתח דבר שכתבה יערה שחורי
אצל אדית וורטון שום דבר לא הולך חלק, אבל בספר הזה כל מה שעלול להשתבש משתבש, ושברון הלב מתקרב אליכן כמו תאונת דרכים ידועה מראש. יש גם עיבוד קולנועי מ-2000 עם ג׳יליאן אנדרסון ואריק סטולץ.
ציטוט אקראי: ״אתה חושב שאני שיא החמדנות, נכון? אבל אולי הסיבה היא שבעצם אף פעם לא הייתה לי ברירה. כלומר, אף פעם לא היה לי מישהו שיספר לי על הרפובליקה של הרוח.״
״אף פעם אין מישהו כזה – אל הארץ הזאת כל אחד צריך למצוא את הדרך לעצמו.״

הקלאסי: עידן התמימות (אם זו הפעם הראשונה שאתן קוראות את וורטון, תתחילו מהספר הזה)
יצא ב-1920 וזיכה אותה בפוליצר, מה שהפך אותה לאישה הראשונה שקיבלה את הפרס. תורגם מחדש לעברית ב-2013 (עידית שורר) וגם פה תמצאו פתח דבר של יערה שחורי. בונוס: העיבוד הקולנועי של סקורסזה מ-1993 (עם מישל פייפר, וינונה ריינר ודניאל דיי לואיס) מחכה לכן בסלקום.
על גב הספר כתוב שזה ״סיפור אהבתם הלא ממומשת של גבר ואישה צעירים בחברה הגבוהה של ניו יורק״, אבל הסיפור שעל פני השטח הוא רק שכבה אחת, והגיבור האמיתי של הסיפור הזה הוא, אולי, הכוח הנשי, בתקופה בה אפשר היה להשתמש בו רק באמצעות סאבטקסט ותנועות עדינות מאחורי הקלעים (מה שמחבר אותי לתערוכה של ג׳ודי שיקגו שהושקה השבוע במוזיאון תל אביב).
ציטוט אקראי: ""בצעירותי", נאנחה העלמה ג'קסון, "המנהג להתלבש לפי האופנה האחרונה נחשב המוני, ואיימי סילרטון סיפרה לי תמיד שבבוסטון הכלל היה לאפסן את השמלות מפריז לשנתיים."
"כן, וודאי, בוסטון שמרנית יותר מניו יורק; אבל לדעתי הכלל הבטוח לגברת הוא להניח בצד את השמלות הצרפתיות שלה לעונה אחת," ויתרה הגברת ארצ'ר."

>>>
״ש ספרות שיכולה להיכתב רק על ידי בני אדם שמושגי היופי כה מוכרים להם עד שהם נוהגים בהם באינטימיות גמורה. זה ביטחונם העצמי של אלו שלא נדרשים להצהיר על דבר, ושנוהגים בעולם – ובכתיבה – כבימה שנבראה במיוחד בשבילם.״
(״מדוע התאהבתי באידית וורטון״, עמרי הרצוג, הארץ 2013)

>>>
כן, זו גם המלצת צפייה.