הכביכול-תיקים המסקרנים של Brigitte Tanaka בשבוע האופנה, שיתוף פעולה עם undercover

>>>
זה הסוף של התיקים הממותגים! תם עידן תיקי היוקרה! מכריזות הכותרות. לפני שאתן מתדרדרות למחוזות השמחה לאיד שכן מעולם לא נכנסתן למשחק תיקי היוקרה, קחו בחשבון שהאינטרנט הוא מקום רחב ומכיל ולכן אפשר למצוא בו גם את הכותרות ההפוכות בתכלית. אנחנו חיות בעידן מרהיב שבו סתירות מוחלטות מתקיימות זו לצד זו והאמת היא מה שאתן מחליטות שהיא האמת. או מה שהאלגוריתם החליט בשבילכן שהוא האמת.
בכל אופן, כדי לתמוך בגרסה לפיה אין יותר צורך (ואפשר גם לוותר על הרצון) לאמץ תיק ממותג, או אפילו תיק ייצוגי, נגייס את העובדה שנראה שטרנד תיקי ה-tote לא מתכוון ללכת לשום מקום, והתיק הקטן, השימושי והמאד גנרי של יוניקלו (20 דולר במקור, כרגע בסייל עם עודף משני דולר!!!) היה האקססורי שאנשים חיפשו הכי הרבה ברשת בשנת 2023 וכיכב במקום הראשון ברשימת המוצרים הלוהטים של lyst (עקף את בגד הגוף של סקימס ואת דגם gazelle של אדידס).

>>>
בדיוק באביב לפני שנה כתבתי במדור שלי בלאשה על הרגע של תיקי ה-tote באור הזרקורים. אז הפנתי אצבע מאשימה אל עבר הפרק הראשון בעונה הרביעית של ״יורשים״, במהלכו הדייט של גרג הגיעה ליום ההולדת של לוגן רוי עם תיק טוט של ברברי – מבחינתה תיק יוקרה שהיא השקיעה בו 2000 דולר, מבחינתם: הנה פשוטת עם שלא למדה שלא מגיעים לארוע אינטימי המתרחש בדירה עם תיק ענק. תיק טוט של ברברי? באלפיים דולר? כן. בעוד שתיק טוט יכול להיות גם התיק שקיבלת בחינם כשקנית טי שירט, הוא יכול להיות גם התיק האייקוני של חנות הספרים strand, או התיק העוד יותר אייקוני של l.l bean (לקרולין בסט קנדי היה כזה) והוא יכול להיות תיק של בית אופנה באלפיים דולר (אפשר למצוא גם ביותר אם ממש מתעקשים).

>>>
לג׳ויס לי, עד לאחרונה המעצבת הראשית של madewell, יש קו פרטי של תיקי טוט בהזמנה אישית דרך האינסטגרם שלה: מדי פעם היא מזמינה את העוקבות שלה לכתוב לה מה גודל התיק שהו רוצות ומה הן רוצות להדפיס עליו, והיא מייצרת ושולחת. באופן מפתיע, הרבה אנשים בוחרים להדפיס על תיק הטוט הכאילו פשוט שלהם שמות כמו הרמס, קלואה וגוצ׳י.

מהאינסטגרם של joyce

>>>
הצעת הגשה, כמה תיקי בד שצדתי בדרך:

01 תיק בד מקולקציית eight של צוקר ושלי, עוצב מבד כותנת קנבס בדיוק כי כל מה שבא לנו זה לדחוף הכל לתיק בד גדול אבל איכותי.
02 התיק של peace & quiet, כי מסתתרת פה משאלת לב.
03 תיק מחנות של מוזיאון. כדי לפזר סביבך אבקת פיות תרבותית.
04 בהשאלה מעצת הסטיילינג להתלבש לפי הג׳וב שאת רוצה: תדפיסי על תיק הבד את הג׳וב שאת רוצה.
05 התיק של strand. יגרום לאנשים לחשוב שיש בפנים ספרים (בונוס: כיכב בסרט של סופיה קופולה).
06 התיק של merci. מגיע במבטא צרפתי ובמיליון צבעים.
07 תיק קנבס של James perse. זהירות, זה רק נראה זול
08 התיק של ll bean שחוגג השנה יום הולדת שמונים (זה התיק שקרולין בסט קנדי ארזה בו את השמיכה שלה בדרכה לחוף).

>>>
תזכורת: נורה אפרון היתה שם לפני כולנו, והתיק שהיא הכי אהבה היה התיק הצהוב (נוראי, אם יורשה לי) בצורת כרטיס לרכבת התחתית בניו יורק. היא כתבה על זה בפרק ״אני שונאת את התיק שלי״, בספר ״אני שונאת את הצוואר שלי״ (יש פה ציטוטים מהספר, בתרגומה של עפרה אביגד):

״אני שונאת את התיק שלי. אני ממש שונאת אותו. אם אתן מאלה שחושבות שתיקים זה דבר נהדר, אל תטרחו אפילו לקרוא את הפרק הזה כי לא תמצאו כאן שום דבר שיעניין אתכן.״ היא מזהירה מראש. בהמשך היא מספרת שכאישה שכותבת מהבית היא תמיד הצליחה להסתדר בלי תיק. כשהיא הפכה לבמאית הפרק הזה בחייה נגמר והיא נאלצה לאמץ תיק: ״במשך כמה זמן חיפשתי תשובה. כמו הנשים האלה מהוליווד שמוכנות לצלול לתורות כמו קבלה או סיינטולוגיה או יוגה, קראתי כמעט כל מאמר על תיקים שהבטיח לי איזושהי גאולה מהייסורים האלה.״ הפרק הזה כולל גם סיפור מצחיק על חברה שגררה אותה ברחבי פריז בניסיון לאתר תיק וינטג׳ מדגם קלי של הרמס, עניין של 3000 דולר. ספוילר: החברה מוצאת את סוחר התיקים המהימן, קונה את התיק שהיא רצתה אבל לא בדיוק בצבע שהיא רצתה ובלי ציפוי נגד מים ב-2600 דולר בלבד, ואז התיק נרטב בגשם. או משהו כזה. אחרי ההרפתקה הזו נורה חוזרת לניו יורק וסוף סוף מוצאת את התיק שלה:
״הוא דומה לשקית קניות, אבל הוא פשוט התיק הכי טוב שהיה לי אי פעם. יש עליו תמונה של המטרוקרד, כרטיס הרכבת התחתית של ניו יורק – הוא צהוב (צהוב של מונית, ליתר דיוק) וכחול (כחול בגוון המזעזע ביותר, כחול קטיפה צעקני) – כך שהוא לא מתאים לכלום, ולכן ברמה עמוקה יותר הוא מתאים להכל״.

>>>
המלצת צפיה לסוף השבוע (לא קשור לתיקים אלא אם מחשיבים את השק שתיכף יופיע פה): המופע ״חברים שרים קורין״ בכאן 11 (שודר מתישהו בחג, חפשו את זה ב-vod).
זה מופע שמתקדם מנקודת שיא לנקודת שיא. הנה אחת מנקודות השיא מבחינתי: אביתר בנאי שר את התעשייה האבירית שכתב מאיר גולדברג. אחד השירים היפים בעברית, שכולל את אחד המשפטים היפים בעברית:

הוא עבד כל שעה , לא הביט בשקיעה
שנפלה כמו שק על גבו