ארכיון תגית: שיער

שיער, הוראות הפעלה

1

התמונות נלקחו בהשאלה מהכתבה now this is real parisian style ב'ווג'

>>>
הבהרה: המתבונן התמים עלול לסבור שיש לי חיבה יוצאת דופן, אובססיה אפילו, לפריז ולפריזאיים, כשלמעשה, חיבתי נתונה לרעיון של פריז.

>>>
שיער, הוראות הפעלה (כפי שלמדנו מהפריזאיות וכפי שהופיע בטור שלי "מיומנה של כתבת אופנה" בלאשה):

מעולם לא היה טרנדי כל כך להראות לא מתאמצת. צריכה הוכחות? בבקשה: הסקיני מת? מת. הסטילטוז פרשו לארון בזמן שהסניקרס הלבנות חוגגות? פרשו. אחד ההאשטגים היותר פופולריים הוא I woke up like this? פופולרי.
מ.ש.ל
כשהמראה הלא מתאמץ שולט בכיפה, הפריזאיות הן ההשראה האידיאלית, הן אמהותיו הרוחניות של קונספט ה"התעוררתי ככה". הסוד של המראה הזה: השיער.
למעשה, אימוץ חוקי השיער הפריזאיים (היישר מהספר  How to Be Parisian Wherever You Are) יכול להיות הדבר הכי טוב שתעשי בשביל עצמך ב-2106.

חמישה דברים שפריזאיות אף פעם לא יעשו עם השיער:

1. הן לא חופפות כל יום. הן יודעות שהשיער נראה הכי טוב ביום השני אחרי החפיפה.
2. הן לא יוצאות מהבית בשיער רטוב. אין דבר פחות שיקי מזה (כך כתוב בספר!), הכי טוב שתחפפי בערב ותלכי לישון בשיער רטוב. בבוקר השיער שלך ייראה מעניין ("מעניין" זו מחמאה שפריזאיות אוהבות).
3. הן לא מייבשות את השיער. תפתחי את החלון ותני לרוח מהסן לעשות את העבודה.
4. אם הן עברו את גיל 18, הן לא משתמשות באקססוריז לשיער.
5. הן לא צובעות את השיער. ואם הן כן צובעות זה רק בצבע שאמא טבע בחרה בשבילן.

>>>
זיכרי את חוק הבסיס: בשביל מראה לא מתאמץ תצטרכי לא להתאמץ.

>>>
I woke up like this

איך הפסקתי להתבכיין והתחלתי לאהוב את התלתלים שלי

2

6

1

4

5

3

תלתלים, ההשראה: שרה ג'סיקה פרקר | המכשפות מאיסטוויק | ג'וליה רוברטס בתקופה מיסטיק פיצה ותיק שקנאי

>>>
בחזרה לתלתלים, פורסם במקור בטור שלי, "מיומנה של כתבת אופנה", בלאשה:

בודהה אמר שההשתוקקות היא מקור כל הסבל. אני לא יודעת לגבי כל הסבל, אבל יהיה נכון להגיד שההשתוקקות שלי לשיער חלק לא הוסיפה נחמה לחיי. אני מאלה שהתחילו את החיים עם שיער חלק, איבדו אותו בגיל ההתבגרות לטובת שיער גלי והפנימו שהמושג "יום שיער רע" נועד לתאר את חייהן הבוגרים באופן כללי.
יום שיער טוב הוא משהו שקורה לאחרות. לאחרות עם שיער חלק, כלומר.
מה עושה אשה עם שיער חלק שמוצאת את עצמה בגוף של מתולתלת? מנסה הכל. ובהכל אני מתכוונת להכל. במקרה שלי, כלום לא עבד: פן לוקח שעות, עולה המון ולא מתיישב עם חיבתי לשחיה. מחליק קרמי זה לבחורות שיש להן ארבעים וחמש דקות פנויות בבוקר ושרירי ידיים של מרימת משקולות, החלקה זה למי שמסוגלת להסתכל במראה ולספר לעצמה שזה נראה טבעי. בקיצור: נותר רק לאסוף את השיער ולהתעלם מהבעיה.
בדיוק כשחשבתי שנפטרתי מההשתוקקות ושיחררתי את הסבל, הוזמנתי למסיבת עיתונאים בה הציגו את דפני, המברשת החשמלית שבמחי סירוק קל הופכת את השיער הסרבן ביותר לחלק. ההתנסות במקום הוכיחה שהמברשת באמת עובדת ומספקת את התוצאה שאפשר להשיג עם מחלק קרמי, רק בחמישית מהזמן. פחות מעשר דקות ויש לך שיער חלק וייצוגי. כזה שאפשר לקריין איתו חדשות.
כשכבר הייתי עם דמעות בעיניים מרוב התרגשות, סיפרו שם שהמלאי שיוצר נחטף מיד ועתה יש לחכות למברשת לפחות חודש.
חזרתי הביתה עם שיער חלק זמנית ובידיים ריקות.
בבוקר שאחרי הבנתי שאין ברירה. זה הזמן לשחרר באמת. לשחרר ולהתחיל לאהוב את השיער המתולתל שלי. קיבלתי על עצמי את האתגר בלב שלם. התחלתי לצאת מהבית בשיער גלי ונפוח. הפסקתי להסתרק. אפילו מצאתי קרם מתאים לתלתלים.
נחשו מה קרה בדיוק אז, כששיחררתי את ההשתוקקות?
נכון מאד. הדפני חזרה למלאי.

>>>
תחשבי שהשיער המתולתל שלך שר לך את השיר הזה.

ממחר אולי מחר אני אשתדל
ממחר מבטיח לך ביחד נראה
רק עכשיו תתני לזרום עם הרגע הזה
ממחר תראי תראי אני אשתנה

כשנכנסת לי לחיים מה רצית אם לא אותי
לא אניח את הזיכרון בצד הדרך
הרגלים שאספתי לא תוכלי לקחת לי
לא אניח את הזיכרון בצד הדרך

אמהות | ילדים | רגעים

קבלו את חגית רוזצוויג, 42, בעלת סטודיו לפילאטיס בבנימינה, נשואה לארי, 44 (מייצר אופניים בבית מלאכה משלו) ואמא של נועם, 13, איתי, 10 ואלה, 6.

צילום: נירית גור קרבי

2

6

1

8

10

3

9

4

11

12

5

14

15

13

17

21

19

22

16

18

חגית אומרת:

גלריה בסטודיו /// את ארי הכרתי בלהקת המחול הקיבוצית, ממנה עברנו יחד לבת שבע. לאחר הפרישה מעולם המחול אני למדתי פילאטיס וארי למד את מלאכת בניית האופניים בהזמנה אישית. הסטודיו שלי הוא גלריה בתוך בית המלאכה שלו ואני משקיפה עליו מהחלונות למעלה בהערצה. אגב, ארי הוא יליד דנמרק, וגם שלושת הילדים שלנו נולדו שם.

הבית שלנו /// אני אוהבת בו הכל, את המרחב הפונקציונלי למשפחה ואת המרחב בחוץ שנשקף מהחלונות.

בגדים /// כמו בבית, גם בלבוש אני אוהבת לשלב בין ישן לחדש. יש לי המון בגדי יד שניה משנות השישים.

בוקר /// הבקרים מתחילים בארוחת בוקר משפחתית ובקפה משובח שארי מכין. אחר כך מתחילה ההיסטריה הרגילה שיש בכל בית עם שלושה ילדים שצריך לארגן ליציאה בזמן.

אחר הצהריים /// נועם רוכב אופניים מקצועי, איתי שרוף על כדורגל ואלה רקדנית.

השראה /// משהו או מישהו שמחסיר לי פעימת לב וגורם לי להרגיש. להתרגש. כמו לראות חזרות של להקת בת שבע – לראות גוף שיש לו יכולות ואיכויות בלתי נתפסות. כמו לעשות שיעור פילאטיס עם מורה שחי ונושם את השיטה ומצליח להעביר לך את העומק והדיוק של העקרונות בשיעור מאתגר. השראה זה לראות את בעלי יוצר בכזאת התמסרות ואהבה. השראה זה הילדים שיש להיות יכולת פשוט לשמוח ולהיות מאושרים בלי העכבות של החיים. זה להסתובב ברומא ולהרגיש את העוצמה והכח של העיר הזאת.

>>>
ויש גם שיר שחגית בחרה:

שיער בצבע כסף

3

6

4

5

1

PIA GRONNING for ZENGGI

>>>
את השהות בקליפורניה, הרחק מכל מי שמכיר אותי ובסביבה תומכת שיער לבן (כן! נשים מרשימות בשיער אפור נמצאות פה בכל מקום), אני מנסה לנצל לגמילה מצביעת שיער.
זה מה שכתבתי על זה בזמנים מודרניים בטור וידויים מתא המדידה:

סביר להניח שבפעם הבאה שניפגש, תחשבו שאני בת חמישים. או שמונים. אני מנסה להיגמל מההרגל לצבוע את השיער. נורה אפרון כתבה באחד הספרים שלה שבחלקים מסויימים של ניו יורק ולוס אנג'לס אי אפשר למצוא אף אשה עם שיער לבן. ובכן, בחלקים מסוימים של צפון קליפורניה, עושה רושם, שיער לבן הוא סמל סטטוס. אבל ההחלטה להיגמל לא התקבלה בקליפורניה. היא התקבלה באחת הסמטאות של מתחם נגה ביפו. כבר כמה חודשים קודם הפסקתי לצבוע. זה לא שממש הפסקתי כמו שלא הצלחתי להגיע למספרה. לא הסתייע. היו לי דברים חשובים יותר לעשות. לקרוא את מפוצלים, למשל (מדע בדיוני לנוער. שום קשר לקצוות מפוצלים). או לראות את כל העונה של סיליקון וואלי. בכל אופן, מפה לשם, התחילו לגשת אלי נשים ברחוב ולהחמיא לי על החלטתי האמיצה. הברכות תפסו אותי מופתעת שכן לא ידעתי שאני עושה החלטה אמיצה. יותר מזה: לא הייתי משוכנעת שיש לי שיער לבן. אני יודעת שיש לי פה ושם שערות לבנות מגיל 15 (מה שעל פי האמונה העממית אומר שאהיה עשירה בגיל צעיר), אבל לא משהו שאנשים אמורים לשים אליו לב. ובכן, הם שמים לב. הם שמים לב בצדק, שכן עושה רושם שיש לי ממש שיער לבן. כיון שיש לי נטיה להחליט החלטות מתוך עצלנות ואז לבנות סביבן אידיאולוגיה, מיד מצאתי לי את זו: הטבע לא התכוון להעניש אותנו באובדן של פיגמנט צבע בשיער. הוא התכוון לתת לנו את מתנת הגיוון. שלא נשתעמם.
בביקורי הבא במספרה המליצה לי רוני, הספרית (שבמקור היא בכלל אמנית) להמשיך ככה: "כל מה שאת לא אוהבת בשיער שלך", היא אמרה: "זה את התופעות שהצבע לשיער כופה עליו. השיער האמיתי שלך יהיה משהו שמאד תאהבי". עם הבטחה כזו יצאתי לדרך להכרת השיער האמיתי שלי. אעדכן.

>>>
"מדי פעם אני חושבת, אולי כדאי שאצבע את השיער? אבל אז אני אומרת לעצמי, נו באמת, איזבל, אלה החיים".
(ציטוט על פי הזכרון מתוך ראיון עם איזבל מארנט. אחת שלא צובעת).

>>>
חיים עם שיער מאפיר, מסקנת ביניים:
זה לא כל כך עובד עם שיער מתולתל או גלי. כשהשערות הלבנות (אני קוראת להן כסופות) מתחילות לקפץ, זה נראה יותר כמו הזנחה מאשר כמו החלטה אמיצה או התבגרות בחן. כך אני מוצאת את עצמי מדי בוקר מייבשת בפן לפחות את השיער שנשאר פזור כשאני אוספת. זה קל מאד במזג האוויר של צפון קליפורניה, בארץ זה בטח יגרום לי לרוץ לסופר פארם ולקנות צבע לשיער.

>>>
בסופו של דבר, מי שבאמת אוהב אותי, לא באמת רואה אותי, יש לו תמונה שלא קשורה לכלום וצרובה לו בזיכרון (אני דומה בה לרובין רייט)