ארכיון תגית: נירית גור קרבי

ההוגה מתחילה בתוכי

7

6

4

2

5

1

8

אם המושג הוגה היה אדם, מבחינתי הוא היה חברתי נירית גור קרבי. נירית היא צלמת (היא ובן הזוג שלה הם גם היזמים מאחורי pic time), והאינסטגרם שלה הוא המקום המושלם לעצור בו להתרעננות כשהטמפרטורות מתחילות לטפס.

>>>
ההוגה מתחילה בתוכי (הופיע במקור בטור שלי, מיומנה של כתבת אופנה, בלאשה):

מי שמנהלת חצי מחייה באינסטגרם, בפינטרסט ובדיפדוף במגזיני לייף סטייל, בוודאי נתקלה בעטיפה המלבבת של הספר  The Little Book of Hygge. המילה האחרונה בשמו של הספר מבוטאת בעברית "הוגה" והיא האחראית במידה רבה לרמת האושר הגבוהה של הדנים, כך לפחות על פי מחבר הספר, מייק ויקינג, שהוא גם מנהל המוסד לחקר האושר.
הדנים, מסתבר, הם העם המאושר ביותר באירופה. הם גם מקפידים להפגש הרבה עם חברים ומשפחה, מגדירים את עצמם כרגועים ומשתשמשים הרבה במילה הוגה, שמתארת בדרך כלל תחושה, חוויה או אווירה. כשאנשים בדנמרק מחפשים מסעדה בגוגל, למשל, הם מחפשים מסעדות שיש בהן אווירת הוגה.
מעוניינים לנסות להוציא את ההוגה מדנמרק וליישם אותה גם פה? תתחילו לרשום:

1. ההוגה מתחילה בתוכנו. היא דורשת נוכחות מלאה (במילים אחרות: טלפונים בצד), האטה והרבה תשומת לב לפרטים הקטנים, גם אם הם שגרתיים כל כך שכבר הפסקתם לשים אליהם לב. ההוגה דורשת שגם נשים לב ונגם נגיד תודה. יש הרבה הכרת תודה בהוגה.
2. תאורה. אין ולא תהיה אווירת הוגה מתחת לנורות פלורסנט. הדנים אובססיביים לגבי נרות ומקפידים על אהילים שמפזרים בריכות של תאורה רכה בחלל (במוסד לחקר האושר, תשמחו לשמוע, מדליקים נרות מדי יום).
3. בגדי בית. כן, ההנאה מהשהייה בבית כוללת ביגוד ייעודי מיוחד.
4. נוחות. קשה להיות רגועה ומאושרת כשאת יושבת על ספה לא נוחה או מתכסה בשמיכת טלוויזה מגרדת.
5. אנשים אחרים. אבל רק כאלה שגורמים לכן לשחרר אוקסיטוצין. אוקסיטוצין חשוב מאד להוגה, ולמרבה הצער לא מוצאים אותו בפייסבוק. הוא דורש שהייה עם השבט הנבחר והאקסקלוסיבי של האנשים שעושים לכן טוב (הוגה, מסתבר, מעולה גם לאינטרוורטים).
6. בלי דיבורים על פוליטיקה, ובלי דרמות, בבקשה.
7. לעשות חגיגה מכל דבר. גם ערב בינג' מול הטלוויזיה יהפוך להוגה אם תדליקו נרות, תאכלו עוגת פירות (שהכנתם בעצמכם), תלבשו פיג'מות אורגניות תואמות ותשתו תה שיובא מדנמרק.
8. מילת המפתח: קז'ואל. בבגדים, בחפצים, בבילויים, בשיער (המראה המועדף: זה עתה התעוררתי או זה עתה התכוננתי לשטוף את הרצפה). מיותר לציין שהדנים פיצחו את הקוד המאפשר לשלב בין סגנון אישי לבגדים פשוטים.

הדרך להראות כמו דנית למודת הוגה בשלושה צעדים קלים (בהנחה שחורף):
* צעיף. צעיף הוא חובה אזרחית בדנמרק.
* שכבות. רצוי לשלב בין פריטים כבדים בעבודת יד, לפריטים קלילים.
* שחור. שחור מכף רגל עוד ראש (אם לצטט מהספר: כולם בקופנהגן נראים כאילו הם בדרך ללוויה של קרל לגרפלד. יבדל"א).

>>>
All books are hyggelig, but classics written by authors such as Jane Austen, Charlotte Bronte, Leo Tolstoy, and Charles Dickens have a special place on the bookshelf
(מתוך הספר)

>>>
חפשו ביוטיוב hygge music, תקבלו שירים כאלה (זה במקרה גם השיר הפותח של הנותרים)

אמהות | ילדים | רגעים

והפעם: האמנית טרינה שונינג בן יעיש, שאני עוקבת אחריה באדיקות באתר ובאינסטגרם שלה (יש גם חנות). טרינה היא אמא של נועם ויונתן, תאומים בני 10, ודניאל, בן 8. הם גרים במושב תלמי אלעזר.

צילום: נירית גור קרבי

new

10

7

5

2

1

15

22

19

4

3

6

13

8

14

18

17

16

21

טרינה אומרת (היא דנית, אז היא אמרה הכל באנגלית. התירגום שלי עושה עוול למקור, שהוא פשוט שירה):

אור /// אני מדנמרק, ואני חושבת שלסקנדינבים יש הערכה מיוחדת לאור. בקיץ הימים ארוכים ונמשכים עמוק אל תוך הערב והמעבר בין יום ללילה נמשך על פני שעות ארוכות, אבל גם בקיץ אנחנו לא לוקחים את האור כמובן מאליו. בארץ נראה לי שהיחס לאור בבית הרבה יותר מעשי: מאירים כדי שאפשר יהיה לראות מה עושים.  לישראלים יש גם נטיה, ואני מכלילה, להעריך יותר שמים כחולים ואור בהיר. דווקא הגוונים המיוחדים של הים ביום חורף אפרורי, או הדרך בה קרני השמש נשברות דרך העננים אחר הצהריים ביום מאד מעונן, מייצרים את האור הכי רך וחם.
ואחרי שאמרתי את כל זה: האור בארץ הוא ברכה, הייתי בדנמרק בדצמבר, ואחרי כמה שבועות בחורף הדני לחזור לאור הישראלי, זה כמו תרופה.

השעה הכי יפה ביום /// אני מנסה להיות אדם של בוקר, להספיק ולעשות דברי אחרי שהילדים יצאו לבית הספר והבית ריק, אבל הקצב הטבעי גורם לי להרגיש יותר יעילה ויצירתית דווקא בשעות הערב המאוחרות. אני מקווה שההתבגרות תביא איתה העדפה לבקרים.

השראה /// הטבע הוא ההשראה הכי גדולה בשבילי. לפעמים הילדים מביאים לי נוצה או עלה יפה שהם מצאו. אני אוהבת את זה שהם חושבים עלי כשהם מוצאים את הדברים האלה.

חיים ברשת /// אני מוצאת המון השראה גם באינטסגרם ובפינטרסט, יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בעולם. העניין עם הרשתות החברתיות הוא שיש גבול דק בין להתמלא השראה ללהתמלא תשישות וחוסר ביטחון. הסתכלתי בלוחות הפינטרסט שלי והבנתי שיש כל כך הרבה מקומות שהייתי רוצה לגור בהם, כל כך הרבה מקומות שהייתי רוצה לבקר בהם, אוכל שהייתי רוצה להכין, בגדים שהייתי רוצה ללבוש. חלומות  ושאיפות זה נהדר, כל עוד הם מכוונים אותנו להמשיך ולהתקדם בכיוון הנכון לנו, ולא להיתפס ל"דברים".

אחד על אחד /// ביום יום, אני אוהבת שפתאום נוצרים רגעים של אחד על אחד. אני משתדלת להיות טובה יותר בלזהות את הרגעים האלה כשהם קורים.

עיר או כפר /// עזבנו את תל אביב כשהילדים גדלו קצת. שנינו הסכמנו שאם אנחנו מוותרים על חיים עירוניים, אנחנו מעדיפים לחיות בכפר. עכשיו יש לנו גינה שאנחנו מגדלים בה כל מיני דברים. יש לנו אפילו לול עם תרנגולות.

עונות /// אני אוהבת לראות את העונות משתנות. בעיר זה כמעט לא קורה, חוץ משינויי הטמפרטורה. אנחנו גרים פה כבר שש שנים, ואני עדיין בשלב ההכרות עם כל השינויים הקטנים במעברים בין העונות.

בגדים /// הדנים אומרים: אין כזה דבר מזג אוויר רע, רק בגדים לא מתאימים.

>>>
ויש גם שיר שטרינה בחרה

Drink up baby, look at the stars
I'll kiss you again between the bars
Where I'm seeing you there
With your hands in the air
Waiting to finally be caught

אמהות | ילדים | רגעים

קבלו את חגית רוזצוויג, 42, בעלת סטודיו לפילאטיס בבנימינה, נשואה לארי, 44 (מייצר אופניים בבית מלאכה משלו) ואמא של נועם, 13, איתי, 10 ואלה, 6.

צילום: נירית גור קרבי

2

6

1

8

10

3

9

4

11

12

5

14

15

13

17

21

19

22

16

18

חגית אומרת:

גלריה בסטודיו /// את ארי הכרתי בלהקת המחול הקיבוצית, ממנה עברנו יחד לבת שבע. לאחר הפרישה מעולם המחול אני למדתי פילאטיס וארי למד את מלאכת בניית האופניים בהזמנה אישית. הסטודיו שלי הוא גלריה בתוך בית המלאכה שלו ואני משקיפה עליו מהחלונות למעלה בהערצה. אגב, ארי הוא יליד דנמרק, וגם שלושת הילדים שלנו נולדו שם.

הבית שלנו /// אני אוהבת בו הכל, את המרחב הפונקציונלי למשפחה ואת המרחב בחוץ שנשקף מהחלונות.

בגדים /// כמו בבית, גם בלבוש אני אוהבת לשלב בין ישן לחדש. יש לי המון בגדי יד שניה משנות השישים.

בוקר /// הבקרים מתחילים בארוחת בוקר משפחתית ובקפה משובח שארי מכין. אחר כך מתחילה ההיסטריה הרגילה שיש בכל בית עם שלושה ילדים שצריך לארגן ליציאה בזמן.

אחר הצהריים /// נועם רוכב אופניים מקצועי, איתי שרוף על כדורגל ואלה רקדנית.

השראה /// משהו או מישהו שמחסיר לי פעימת לב וגורם לי להרגיש. להתרגש. כמו לראות חזרות של להקת בת שבע – לראות גוף שיש לו יכולות ואיכויות בלתי נתפסות. כמו לעשות שיעור פילאטיס עם מורה שחי ונושם את השיטה ומצליח להעביר לך את העומק והדיוק של העקרונות בשיעור מאתגר. השראה זה לראות את בעלי יוצר בכזאת התמסרות ואהבה. השראה זה הילדים שיש להיות יכולת פשוט לשמוח ולהיות מאושרים בלי העכבות של החיים. זה להסתובב ברומא ולהרגיש את העוצמה והכח של העיר הזאת.

>>>
ויש גם שיר שחגית בחרה:

אמהות | ילדים | רגעים

והפעם: איבי כהן, 43, מעצבת ותופרת בגדי ילדים, בת זוג של אורי, ואמא של הלל, 12, עמליה, 9.5 ותיאה, 5.5. גרים ברמת גן.

צילום: נירית גור-קרבי

IMG_0415

IMG_0340

IMG_0362

IMG_0373

IMG_0378

IMG_0388

IMG_0371

IMG_0367

IMG_0329

IMG_0399

IMG_0312

איבי אומרת:

חלון גדול /// מה שאני אוהבת בבית הנוכחי הוא שמכיוון שהוא שוכן על הר קטן ברמת גן יש מהמרפסת נוף פתוח עד הים התיכון. לפעמים אני מרגישה שכל הבית עף וסוגרת קצת חלונות, אבל בלי הפתוח הזה אין לי אויר.

שקט /// אפשר להגיד שסריגה היא המדיטציה שלי, מדי פעם.

עבודת יד /// בעיקר אני אוהבת חפצים ובגדים שרואים בהם את טביעת ידו של מי שייצר אותם. אני אוהבת חומרים יוצאי דופן, אבל כמעט רק טבעיים. אני אוהבת גזרות חסרות מאמץ. ובסופו של דבר אוהבת שנוח לי.

בקרים /// בקרים הם התחלות חדשות ובהתחלות חדשות יש תמיד הבטחה שיהיה טוב.

השראה /// שילובים משונים, חלקי תחפושות, תמונות של ילדים בשבטים סיניים שלובשים תערובות של בגדים
מסורתיים עם טרנינגים מכוערים, וגם שאריות המשחק, ציורים ופתקים חמודים שאני מוצאת בבית בכל מיני מקומות – כל אלה נכנסים יחד למגירה בראש שאפשר לקרוא לה “השראה”.

חוץ /// עם הילדים אני הכי אוהבת להיות בחוץ, באיזה סוג של טבע. אני אוהבת לראות אותם מסתכלים ומתעניינים ומגלים, וממציאים משחקים ובעיקר לא משועממים ובלי איזה מסך דבוק להם לפנים. בחוץ האנרגיות שלהם מתפזרות נכון יותר והעולם נענה להן.

///
ויש גם שיר שאיבי בחרה:

Where it had been left
Hundreds of years ago
Extract from the depth
Is but a setting sun