ארכיון הקטגוריה: מיומנה של כתבת אופנה

קיץ בחוף המערבי | 2017 | שבוע שלישי

1
2
3
/// איפה הייתי ומה עשיתי:
עוד שבוע בדירת איירבנבי בבניין יפיפה מ-1890. עוד קפה ב-the mill. ועוד אחד (הפעם בטארטין). וגם קפיצות קטנות לאגם בברקלי ולבייקר ביץ'.

// מה לבשתי: (התפרסם במקור בטור שלי בלאשה)

בסן פרנסיסקו התלבשי כמו מקומית

תחילת שנת הלימודים תפסה אותי בסן פרנסיסקו, מה שאומר שאולי לא ייצא לי לחוות השנה חזרה לשגרה לפני שייגמרו החגים, אבל בינתיים אני יכולה ליהנות מתחושת הילדה החדשה בכיתה. מסתובבת בשכונה עם ילדיי, לא מכירה אף אחד, לא יודעת איפה יש פילאטיס או איפה המכולת הקרובה ומחייכת לכולם ברחוב כי התרשמתי שזה מה שנהוג. עוד דבר נהוג, כך נראה לי, הוא ללבוש טייץ לכל מקום. למעשה, התצפית הקצרה שערכתי העלתה שאין הרבה הבדלי מעמדות מלבושיים ברחוב.
זה הולך ככה: אם את נושאת איתך לכל מקום עגלת קניות עמוסה, את כנראה חסרת בית. אם לא, את יכולה להיות כל דבר. מפאונדרית של חברת ענק ועד סטודנטית בדרך לריצה בפארק. או שאת בכלל לא בדרך לריצה בפארק, שכן כולם לבושים כל הזמן כאילו הם בדרך לריצה בפארק ולא ייתכן שכולם בדרך לריצה בפארק (הייתי בפארק. לא היו שם כל כך הרבה אצנים).
למעשה שני מצבי הצבירה המרכזיים הם:
א. בדרך לריצה בפארק.
ב. בדרך ליוגה. (ההולכים ליוגה ישאו איתם מזרון יוגה. בכל מקרה אחר, ניתן להתאבזר גם בכלב, בפעוט או בעגלת תינוק. אביזר חשוב נוסף: תיק לפטופ, רצוי פרקטי ונטול חן.)

אם לסכם, בבואך להתערות ברחוב הסן פרנסיסקואי, הצטיידי ב:

טייץ (עדכני, עם מיני חורי איוורור ושילובי רשתות)
חולצת טי ארוכת שרוולים
שכפץ. כן, קראת נכון. אפשר למצוא אותם ביוניקלו, הם אפילו בהנחה עכשיו.
נעלי ספורט.
תיק גב.
כוס קפה לקחת.

לא, אין צורך להתאים צבעים. אם את בת ארבעים ומעלה, גם אין טעם להתעקש על צביעת השיער. אין בעד מה.

>>>
הצעת הגשה:
sf

>>>
Though you're miles and miles away
I see you every day
I don't have to try
I just close my eyes
I close my eyes

משימה בלתי אפשרית, או: להראות טוב בטיסה

6

1

4

2

5

3

7

rivet & thread at madewell

>>>
המשימה: לנסות להראות טוב בטיסות.
הצפי להצלחה: קלוש.
התפרסם במקור בטור שלי בלאשה.

אם יש משהו שהשנים האחרונות לימדו אותי זה שלא משנה כמה את מוכשרת בלהתלבש לטיסות, אחרי 12 שעות כולם כאחד נראים כאילו עברו סחיטה. הציפייה להראות טוב בטיסה דומה לציפייה להראות טוב אחרי לידה. ראיתן איך גל גדות נראית אחרי לידה? ראיתן איך היא חזרה לג'ינס שלה? ובכן, השאלה הרלוונטית היא: ראיתן איך אנחנו נראינו לפני הלידה? כי זה הסרגל היחיד שיש להתייחס אליו. מה לי ולג'ינס שגל גדות נכנסת אליו? איפה הג'ינס שלה פוגש אותי? גם העובדה שג'יג'י חדיד נראית מצוין כשהיא יורדת מטיסה לא ממש מעניינת אותי.
א. כי אני יודעת איך היא נראתה לפני הטיסה.
ב. כי סביר שהיא טסה בתנאים שלרובנו אין אפילו בבית.
ג. כי ג'יג'י חדיד לא ממש מעניינת אותי, עם ובלי קשר למצבה לפני, אחרי ותוך כדי טיסות.
אם טיסה קצרה לאירופה היא משהו שעוד אפשר לנסות לשרוד בחן, הרי שטיסות ארוכות הן אתגר אקסטרים שאיש לא עומד בו, בטח לא במחלקת תיירים. הדבר השני הכי גרוע אחרי טיסה ארוכה זה טיסה ארוכה, קונקשן ואז עוד טיסה ארוכה. בשיטה הזו את באמת זוכה להתעמת עם האני הכי מוזנחת שלך, כולל עור אפור, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, נפיחות כללית ושיער חלק ויבש (זה יתרון בעצם).

כדי לשפר מעט את נקודת ההתחלה שלך, תוכלי לנקוט בכמה אמצעים:

> לשתות המון מים. היובש בטיסה הוא האחראי מספר אחת למראה המיואש שרובנו יורדים איתו מטיסות. לשתות המון, וכשאת הולכת לשירותים (את הולכת המון לשירותים, כי את שותה המון מים) תמרחי כבר קרם לחות על הפנים והצוואר.
> נוחות היא מילת מפתח. מי שמתלבשת לא נוח לטיסות גוזרת על עצמה עונש בלתי אפשרי שיימשך שעות על גבי שעות. חשוב לך לשלב בין נוחות לייצוגיות? לכי על סקאלה מונוכרומטית ותשקיעי בפלג הגוף העליון.
> להראות טוב בטיסה זה נחמד, אבל יותר חשוב להריח טוב בטיסה. זה ממש עניין של אחריות חברתית. לטיסה ארוכה עולים אחרי מקלחת ובלי בשמים כבדים.
> תנמיכי ציפיות. זיכרי: לא חייבים לרוץ למראה ברגע שיורדים מהטיסה. למי אכפת איך את נראית, זה לא שאת ג'יג'י חדיד והפפארצי מחכים בחוץ.

>>>
את לא הכי יפה כשנוח לך, אבל לפחות נוח לך, וזה לא משהו לזלזל בו.
(מצטטת את עצמי, החיים ומה שלבשתי)

>>>
Been stuck in airports, terrorized
Sent to meetings, hypnotized
Overexposed, commercialized
Handle me with care

המטרה: להפסיק לקטר ולהתחיל לחבב את הקיץ

1

2

4

7

5

2

קיץ שקל לאהוב | Penny Sage ss 2017

>>>
להפסיק לקטר על הקיץ, הופיע באופטימיות כבר בתחילת אוגוסט בטור שלי "מיומנה של כתבת אופנה" בלאשה:

מתישהו באמצע יולי, בשעת צהריים, נכנסתי למונית בתל אביב והחמאתי לנהג על המזגן המקפיא. הוא, בתגובה, שאל אותי אם אני לא אוהבת שחם לי. כשעניתי שברור שלא, הוא תהה, בלי טיפת שיפוטיות, אם זה לא בעייתי לסבול מחום ולגור באיזור המרכז.
הנה לכן רגע קלאסי מסוג כשהתלמיד-מוכן-המורה-מופיע.
הוא צודק, חשבתי לעצמי. קשה לקבל את זה, אבל אני לא יכולה לשנות את האקלים. גם את העובדה שפה אני חיה קשה לשנות. הדבר היחיד שאני יכולה לשנות עכשיו, ברגע זה, זה את כמות האנרגיה שאני משקיעה בקיטורים על החום. עד כאן. זה לא אלגנטי לקטר על משהו שאי אפשר לשנות ושמגיע כל שנה, כמו שעון, באותה תקופה. הטמפרטורות עולות, ואני, כמו רובוט מתוכנת, מתחילה לעבוד בחצי משרה בקיטורים על הלחות.

תכנית פעולה: כך תפסיקי לקטר ותתחילי לחיות בשלום עם הקיץ:

01.  ללכת לים אחרי שש בערב. נעים בים אחרי שש בערב. לא נשרפים, המים חמימים, יש בריזה קלה. סטטיסטית, קשה מאד להשאר במצב רוח רע כשאת בים בזמן השקיעה.
02. לצלם לאינסטגרם. כשאת מצליחה למצוא מה פוטוגני בכל דבר, את בעצם מעצבת מחדש את הזכרונות של עצמך. כשתסתכלי על התמונה הזו כבר לא תזכרי שהזעת, תזכרי רק שהשמיים היו ורודים.
03.  להפסיק לפחד מזיעה. אז הזעת קצת, מה קרה?
04. להפסיק לפחד משיער מקורזל. בדקנו, את לא מחוייבת חוזית לשיער מסודר.
05. להכנס למים. מניסיון העבר אני יכולה להכריז בוודאות שבתוך המים פחות חם.
06. להתחבר לסלבית הפנימית שבך. לצאת מהבית חמושה בכובע רחב שוליים, משקפי ג'קי או וגישת "סליחה שלא אמרתי שלום, פשוט לא ראיתי אותך".
07.  לשנן את היתרונות. יש כמה. אני אעזור לך: ימים ארוכים. מכונות כביסה פחות עמוסות. ילדים בחופש (מגיל מסויים זה יתרון), פירות קיץ, שיזוף קל, העובדה שכל יום שעובר מקרב את החורף.

>>>
אני מודה, הרבה יותר קל לתרגל חיבה לקיץ כשאני בסן פרנסיסקו

זה מסובך

1

7

3

5

9

4

6

8

2

זה לא מסובך, זו אהבה | כל התמונות והפריטים מהאתר והאינסטגרם של holyland civilians

>>>
זה מסובך (התפרסם בשבוע שעבר בטור שלי בלאשה):

אנחנו יצורים הרבה פחות מסובכים ממה שנדמה לנו. את כל מערכות היחסים שהיו לנו בחיים, אנחנו משחזרות בארון.

אהבה ממבט ראשון. נדיר, אבל קורה. יש כאלה שזה קורה להן יותר בחו"ל.

מערכת יחסים/אהבת אמת. אין מה לעשות, מערכת יחסים טובה זו עבודה. עם הרבה כביסה ביד, וקיפול בשיטת מארי קונדו ושליחה לניקוי יבש, וגיהוץ והחלפת קולבים.

היי מיינטננס. את לא אחת שמתלוננת על הרבה עבודה, אבל במקרה של שמלת המשי הזו מדובר בהרבה יותר מדי עבודה.

אלה שטובים על הנייר. נו, את בדיוק הטיפוס של שמלה מהסוג הזה, זה חייב לעבוד. זה לא הגיוני שזה לא עובד. וקצר מדי. ומגרד.

זה שקנית עם חברה. הבגד הזה, כשחושבים על זה, הוא בכלל בחירה של החברה שלך. מה לך ולו. שהיא תלבש אותו, אם יש לה אומץ.

זו שהתאימה פעם. זו היתה החולצה האהובה עלייך. יש לכן כל כך הרבה זכרונות משותפים, אבל איכשהו, לא, זה כבר לא זה.

זה שאספת על הדרך. היית בירושלים בערב, והיה לך קר. קנית סווטשירט כזה של תיירים. הוא לא מתאים לשום דבר בחיים הרגילים שלך, הוא סתם תופס מקום בארון.

היצוגי. הבגד שקנית לארוע אחד ספציפי ומאז טרם הגיעה עוד הזדמנות לראות אם זה עובד ביניכם (יכול בקלות לעבור למצב "זה שהתאים פעם" או "אהבת אמת")

זה שהתפספס. הז'קט ההוא, שלא היית לגמרי סגורה עליו, ובסוף החלטת להפרד ממנו. היית בטוחה שהחיים ארוכים ושתוכלי למצוא ז'קט טוב יותר, אבל היית תמימה. היום את מבינה שזו היתה טעות, שז'קטים ברמת גימור כזו לא מוצאים כל יום (נסי בחנויות יד שניה).

>>>
אם אני צריכה לתאר בשמונה מילים מה זו אהבה:
הקול של סיימון לה בון כשהוא היה צעיר